ההרצאה של מריאן תומפסון בכנס האמהות של ליגת לה לצ'ה ישראל 2017

התקיימה במרכז הירידים, תל אביב 12.05.2017


Marian Tompson in front an Israeli audience

ברצוני לספר על תחילת הדרך של ליגת לה לצ'ה, איך ראינו אותה גדלה. הכל התחיל בפיקניק של הכנסיה שלנו, יום אחד אי-שם בשנות השישים, בו ביליתי עם בעלי וארבעת ילדינו. אלמלא אותו יום, לא הייתי כאן היום.

במפגש ההוא הבנתי שעוד נשים פרט לי נאבקות בקשיים בהנקה, ורבות מהן עברו להזין את ילדיהן בתמ"ל.

בתקופה ההיא האישה לא יצאה לעבוד מחוץ לבית, היא בישלה וניקתה ואיש לא דיבר על מה שקורה בחיי האימהות. הנשים שהייתי פוגשת בכנסיה מעולם לא הביאו איתן את התינוקות שלהן אלא השאירו אותם עם מישהו אחר. באותם ימים, אם שכרת בייביסיטר, הדבר החשוב ביותר היה לומר לה לא לחמם יותר מדי את התמ"ל כדי לא לגרום לכוויות. המבחן היה לנער את הבקבוק ולטפטף על פרק היד על מנת לחוש את הטמפרטורה. אם הבייביסיטר ידעה לעשות זאת היא עברה את המבחן ונחשבה שמרטפית למופת.

בפיקניק ההוא הכרנו את אותן נשים שלא ידענו כיצד הן מאכילות את התינוקות שלהן. אני הנקתי את ילדי הרביעי, מרי ווייט הניקה את השישי שלה ונשים שהכרנו ניגשו לשוחח עימנו. הופתענו מכך שרובן האכילו בתמ"ל כבחירה שנייה. כאשר שלושת ילדי הגדולים היו תינוקות היו לי שלושה רופאים שונים ואיש מהם לא הבין בהנקה. את שלושתם לא הנקתי מעבר לחצי שנה – הרופאים חשבו שנגמר לי החלב כשהיו בני שישה חודשים וכך הפסקתי להניקם. כאשר גילינו כי בתי השלישית אלרגית לחלב פרה, היה קשה למצוא אוכל תחליפי. כשילדתי את ילדי הרביעי, עם הרופא הרביעי, היה זה הילד הראשון שילדתי בבית וילדיו של אותו רופא ינקו מאמם, מרי ווייט. אותו ילד רביעי שלי היה בן 13 חודשים בפיקניק ועדיין ינק, איתו לא נגמר לי החלב.

מכיוון שלא היתה תמיכה, נשים שרצו לעשות את הטוב ביותר לתינוקות שלהן, כלומר להניק, לא יכלו להצליח. ידעתי שאני רוצה לעשות משהו, אך הכרתי רק עוד שתי אמהות בעיר שהניקו את ילדיהן. הצעתי להן לעשות מעשה ולמצוא עוד אמהות מיניקות. הן הסכימו והתקשרו לנשים נוספות, ומחמש ערים נמצאו שבע נשים אשר הפכו למייסדות ליגת לה לצ'ה.

באותם ימים לא היו לנשים הזדמנויות להיפגש ולא היה ספר על הנקה. היה ספר אחד שנכתב בידי רופא שלא ידע דבר על ההיבטים המעשיים של ההנקה. אחת ההצעות המטרידות שלו היתה שאם התינוק לא יונק מספיק, כלומר לא מקבל מספיק חלב, יש לעשות לו חוקן לפני הארוחה כדי שיהיה לו יותר מקום! החלטנו שהטוב ביותר יהיה לחלוק את חוויותינו, איך הנקנו בעצמנו. לא חשבנו שתהיינה מתעניינות רבות ושזה ישנה כל כך את חיינו.

באותו זמן החלטנו על ארבע פגישות אשר עסקו בסוגיות שונות ולאחריה פגישה חמישית לאבות, שהנחו ד"ר ווייט (בעלה של מרי ווייט, אחת משבע המייסדות) וד"ר רטנר. ידענו שהגברים זקוקים למידע, משום שנשותיהם עשו משהו אחר ממה שנשים אחרות עשו. פגישת האבות לא עברה היטב ואבות אחרים לא הרגישו בנוח להגיע למפגשים. כיום יש מפגשים לזוגות ומפגשים מיוחדים לאבות.

היו שני תחומים עיקריים בהם אמהות נזקקו לתמיכה ובטחון – הראשון, שהחלב שלהן הוא הטוב ביותר לתינוק. לא היתה אז מודעות בריאותית ליתרונותיו הייחודיים של החלב. אמהות לא ידעו שזה שונה מתמ"ל. התחום השני היה השאלה כיצד יהיה מספיק חלב. באותם ימים הנחו אמהות להיניק כל ארבע שעות, להניח את התינוק במיטה ולתת לו להירדם. אך איזה תינוק ירצה להיות שלא בזרועות אמו? התינוק היה בוכה והאמא מאבדת את בטחונה. עברתי את זה בעצמי עם מלאני ביתי, שאיתי כאן היום ושרדה.

אנשים היום (שלא הניקו בעצמם) שואלים – למה יש צורך בארגון, במפגשים? למרות שיותר אמהות מניקות כיום מבעבר, אנו חיים בחברה שמאכילה מבקבוק ומצפה ללוח זמנים נוקשה. אם ניתן היה לשאול תינוק, לא בטוח שהוא היה אומר שלינוק כל ארבע שעות זה לוח זמנים טוב. בהאכלה של חלב פרה זה מתאים משום שלוקח לו הרבה זמן להתעכל. אך חלב אם מתעכל במהירות, ואמהות חשבו שמשהו לא בסדר, שהחלב לא מספיק טוב. הן היו זקוקות לעידוד שכדאי להניק את תינוקך כשהוא רעב, ולא כשאת חושבת שהוא אמור לאכול. זה היה רעיון חדשני.

בנוסף, אמהות חששו שהן מפנקות את ילדיהן. קראו לזה הנקה לפי דרישה, שהתינוק דורש לאכול, לא צריך לאכול. אמהות דאגו במיוחד לגבי הירדמות בהנקה. איך ילמד להירדם עצמאית? היום אנו יודעים הרבה יותר על הצרכים שלנו כבני אדם וצרכי התינוק שהיה צמוד לאמו כל ההריון. במשך זמן רב אמהות דאגו בשל כך.

אני שמחה שהבאתי את בתי איתי היום, מורה בדימוס, אם לתאומים וסבתא לשלושה. אין לכן מושג כמה נשים ניגשות אליי בכנסים ומספרות שהן מגדלות את ילדיהן אחרת ממה שגידלו אותן ומאיך שחשבו שיגדלו את ילדיהן. מה שעלינו להדגיש היום הוא ילדי ליגת לה לצ'ה, איזה אנשים הם גדלו להיות. אחד מתינוקות ליגת לה לצ'ה שלנו עובד בבית הלבן, הוא רופא שאחראי על אסונות ברחבי העולם שמסכנים ילדים. הוא מחליט איך לחלק משאבי רפואה באיזורים מוכי אסון. פגשתי הבוקר מדריכות ליגת לה לצ'ה דור שני, וכבר פגשתי גם דור שלישי!

באותם ימים כמעט לא היה מחקר על חלב אם או הנקה כי לא היו מספיק אנשים שעשו זאת. אחד המחקרים העדכניים לגבי פינוק תינוקות, נערך באוניברסיטת נוטרה-דאם וטוען כך: חיבה מופגנת (Extravagant Affection) לתינוקות גורמת להם בבגרותם להיות אנשים בריאים יותר, שמחים יותר, בעלי קשרים משמעותיים ומוסריים יותר. אמהות צריכות תזכורת לכך שמה שהן עושות הוא טוב.

אחד הקשיים והסיבה לכך שצריך תמיכה בהנקה, הוא התפישה החברתית. ב1980 בפעם האחרונה שהייתי בישראל, בכנס רופאי הילדים על הנקה, הייתה דוגמה טובה לכך שאפילו האנשים המחויבים ביותר לא מבינים בהנקה. שני הימים הראשונים של הכנס ההוא הוקדשו למחקרים על הנקה וחלב אם. באותו כנס דיברה סטפני אטקינסון שהציגה (את החידוש) שחלב אם לפג היה מתאים יותר לפג מאשר תרומת חלב מאם לתינוק שנולד במועד.

בשני הימים לאחר מכן היו הרצאות על הצלחות בהנקה. הזמינו מדריכות ליגת לה לצ'ה ואנשים אחרים שעבדו עם אמהות מיניקות. הם לא הבינו שלרבות מהן היו תינוקות שיבואו איתן לכנס. היו רעשים של תינוקות ופעוטות כמו עכשיו, והרופאים לא היו רגילים לזה והסתכלו בעצבנות על הקטנים. עמדתי מאחור, ובהפסקה, ד"ר פראייר, יו"ר החברה הישראלית לרפואת ילדים, אמר: "יש לי משהו להודיע: יש לנו הרבה תינוקות היום, ודאגנו לתינוקייה בקומה השלישית, שם תוכלנה אמהות להשאיר את התינוקות תחת השגחה ותהיינה פנויות להקשיב להרצאות". האמהות ניגשו אלי ושאלו – מה נעשה? אני הייתי המרצה הבאה בתור, ואמרתי לאמהות, אל תדאגו.

לוח הזמנים בכנס היה נוקשה, כולנו שלחנו את ההרצאות מראש מכיוון שהיו ארבעה מתורגמנים. היית אמורה לדבר 20 דקות, אור אדום יידלק בדקה ה-19 ובדקה ה-20 המיקרופון יכבה. עמדתי להתחיל בהרצאה והבנתי שיהיה עליי לשנות את ההרצאה שלי. ראשית סיפרתי כמה בדיחות… היה לנו פלאייר של ליגת לה לצ'ה שכתבו מדריכות, על השד האמיתי. דיברנו על כך שהפטמות לא נופלות, שהשד רב פעמי וכו'. ואז אמרתי: "הצעתו הנדיבה של ד"ר פראייר על חדר נפרד לתינוקות יכולה לבוא רק בחברה שנותנת בקבוקים. תינוקות ואמהות הם יחידה אחת. תינוקות יבכו בקומה השלישית והאמהות כאן לא יוכלו להקשיב להרצאות. אז אני מקווה שביומיים הקרובים נוכל לגלות סובלנות ושהאמהות תישארנה כאן".

כשהבנתי כמה זמן נותר לי, ידעתי שהאור האדום עומד להידלק, שאלתי את המפיק כמה זמן נשאר. והוא אמר, "לא נעז לעצור אותך, גברת תומפסון! דברי כמה שאת רוצה". שאר המרצים בטח כעסו עליי (בחיוך). כל אותם רופאים בכנס הבינו פתאום שאינם מבינים את ההנקה, שיש לקבל אם ותינוק יחד. לאחר אותו כנס ד"ר פראייר צירף אותי לצוות שכתב את המלצות הכנס. זה היה נהדר מצד אותו אדם ששינה את דעתו.

ליגת לה לצ'ה גדלה להיות הרבה יותר ממה שציפינו: לא רק חלוקת חוויות, אלא הבנה של כל מה שמשפיע על ההנקה – החל מלידה. באותם ימים אמהות נלחמו למען הלידה. כשתינוקות לא הגיבו טוב לאחר לידה מאולחשת והיו לא מסונכרנים עם האם, האמהות חשבו שמשהו לא בסדר. איש לא דיבר על ההשפעות האפשריות של האפידורל. בכל פעם שאני מקבלת שיחה מאמא שלא היתה במפגש של ליגת לה לצ'ה ורופא אומר לה לתת לה תמ"ל ליתר ביטחון, אני שואלת אם קיבלה אפידורל ובמשך כמה זמן. זו הקלה בשבילה לדעת שהכל בסדר איתה ועם התינוק. כיום, יותר ויותר רופאים לומדים על הנקה ותומכים בה, ויותר בתי חולים הופכים ידידותיים להנקה.

אמש התראיינתי בטלפון למגזין "לאשה". המראיינת הייתה טובה מאוד, מיניקה את תינוקה בן החמישה חודשים ופתוחה למה שאנו עושות, אבל היו לה שתי שאלות: היא שאלה לגבי חברה שלה שלא הייתה מעוניינת להיניק: "מה אוכל לעשות?" "כלום", עניתי. "זה לא מתפקידך לשכנע. את יכולה לשמש דוגמה, להעביר מעט מידע שאולי היא לא תשמע במקום אחר. אך אל תגרמי לה להרגיש לחץ או שאת שופטת אותה, כי אין לך מושג איפה היא נמצאת בחייה. אולי היא תגיע לשם ואולי לא".

Marian Tompson with Israeli LLL Leaders
קרדיט: אפרת בן-טובים פלדמן

שאלות מהקהל מה הייתה הגישה באותם ימים כלפי הנקה בציבור? האם מניקות היו מקבלות הערות? היינו מאוד ערמומיות, רבים לא ידעו אפילו שאנו מניקות. התלבשנו בשכבות. היו פגישות בבית שהנחה כומר ואני הנקתי במהלכן. בסוף הוא אמר, תודה לאל שלא אמרת לי קודם שאת מניקה, הייתי מת ממבוכה. למדנו להניק בצורה דיסקרטית מאוד, בבגדים רגילים. אנשים לא העלו על דעתם שאנו מניקות. היום הם היו חושדים.

מה היית אומרת לאמא שהניקה בציבור וניגשו אליה שתתכסה או שתעזוב? אמא צריכה לעשות מ