מיומנה של אימא מניקה – נועה רבן במילים כנות ומרגשות

ילדה שלי,
לא להאמין אבל בעוד ימים ספורים תהיי בת חצי שנה.
שישה חודשים מאז הבלחת מגופי, ברגע אחד נבראנו יחד, את ואני, בת ואם.
לידה קשה ומייגעת לשתינו, לאחריה הופרדנו לחמש שעות שנדמו כנצח ובתומם החזקתי בך לראשונה. מאז לא נפרדנו לרגע.
זו לא היתה אהבה ממבט ראשון (וגם לא שני).
ההנקה היתה בעבורי גשר לעכל את אשר קרה ולהפנים הלכה למעשה את פלא הבריאה.
ולקח זמן. ודם ויזע ודמעות. וחתכים מרובים על שדיי.
חבלי הלידה לא תמו בחדר ההוא, כי אם ליוו אותי עוד הרבה אחרי בנסיונות ההתחברות וההתרגלות האחת אל השניה.
ההנקה מלכתחילה היתה הרבה יותר מהאכלה.
היא היתה מקור הנחמה לשתינו, ודרכה נרקמה בינינו מערכת יחסים בה הפכנו להיות אחד שלם.
בוכות את גורלנו, את פחדנו, את כאבינו…
זרעי החמלה, הכאב והמורא שהזינו את המוטיבציה הראשונית להנקה נבטו להבלחות קטנות של נחת, צחוק וסיפוק.
הבלחות שגדלו והתעצמו , הבשילו למשפחתיות קסומה והפריחו המון רגעים של נחת ואושר בלתי נלאים.
ובאותם הימים הבטחתי שלא אעזוב אותך לנצח.
אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד.
ארבעה חודשים אחרי.
מציאות חדשה.
עם תספורת מחמיאה, בגד חדש ומשאבה חשמלית חזרתי לעבוד.
שבועיים ראשונים אוטופיה מוחלטת.
מצליחה לשאוב שלוש פעמים במהלך יום העבודה, פחות או יותר כל שלוש שעות.
יוצאות כמויות מכובדות. תענוג אמיתי.
קשה לחשוב על המרחק ממך אז אני לא חושבת. מתנתקת.
לשאוב בעבודה זה מוזר. מאוד.
מסיטואציה אינטימית ועילאית, לחדר קר ומלאכה טכנית כשברקע מתנגנים רחשי יום העבודה במשרד.
אבל כל טיפה נוסכת בי שלווה וביטחון שהשד לא כל כך גרוע.
למזלי הרב את מבלה בשעות היעדרותי עם אבא, סבא וסבתא – אותי מפנקים בתמונות שלך לאורך היום, אותך בים של חום ואהבה ולשתינו מוחים את הדמעות ומשככים את כאב הפרידה.
בכל יום שואבת לך את הארוחות ליום המחרת.
וזה מצליח.
בכל שאיבה אני מצליחה לשאוב את הכמות שתצטרכי בארוחה המקבילה למחרת.
אחרי כחודש נכנסים לשגרה.
ומתחילה אי נעימות מההיעדרויות התכופות בתוך רצפי הפגישות.
אז מוותרת על הפסקת צהריים וממירה אותה להפסקות שאיבה במהלך היום.
במקביל את מתחילה לזחול, להיעמד ולטעום ירקות ופירות.
וכולי קנאה שאני לא שם איתך לחוות ולהיות.
בעבודה כבר דורשים היום דברים לאתמול ונכנסים לשגרת עבודה תובענית.
בראשי מתחיל מחול שדים.
פתאום זה כבר לא כל כך קל…
הכלל ששאיבה אחת שווה לארוחה שלך חדל מלהתקיים.
את צורכת יותר אך במקביל אינני שואבת יותר ממה ששאבתי קודם לכן, ולפעמים גם פחות. זה בא בגלים.
יש ימים בסימן שמחת בית השואבה. ויש ימים חלשים יותר.
המלאי שאגרתי מבעוד מועד על סף חיסול.
נכנסת ללו"ז של שאיבות.
בעבודה ומחוצה לה.
המטרה: להגדיל את תפוקת השאיבות היומית בכדי להשלים את הכמות הנדרשת לך לארוחות ואולי גם להצליח במקביל לייצר מלאי קטן בצד.
מרגישה חזקה כמו שלא הייתי מעולם.
בזכותך אני לביאה.
שואבת ללא הפסקה. ביום ובלילה. בימי חול ובסופי שבוע.
לוקחת תוספים להגברת ייצור החלב.
אך לחלב קצב משלו.
והוא מסרב להיכנע לתכתיבים האלימים.
אז אני נושמת.
ומקשיבה לו.
ובשביל להתאזן חוזרת אליך למצוא בך מקור של נחמה, ומוצאת מרגוע. מביטה בך ישנה בזרועותיי את הלילה ומניקה אותך בשקיקה.
ולעת עתה קיבלנו החלטה, אבא ואני, פשוט להנות מהזמן המשותף שלנו. בלי שאיבות. רק לנוח, לצחוק הרבה (גם אם קצת יותר קשה לי כרגע) ולהניק להניק להניק…
אז אני מניקה כל הזמן כשאנחנו ביחד.
שזה אומר בעצם כל הזמן שאני לא בעבודה.
בלי שעות, בלי טקסים, בלי חוקים.
פשוט מניקה.
ובזמן ששדי מתרוקנים, ראשי מתרוקן גם הוא ממחשבות וכל כולי מוקדשת לכאן ולעכשיו.
אין חשיבות לזמן.
אין חשיבות למסביב.
ושוב זה רק את ואני ואנחנו.
בניגוד מוחלט לקשיי השאיבה, עומדת איתנה וחזקה ההנקה.
את יונקת מצטיינת.
לא מוותרת עלינו לרגע.
וההנקה שומרת עלינו. על כולנו.
הנחמה בצילה והסיפוק בגינה כל כך גדולות.
ולמרות שהרבה קורה מסביב, איתך, איתנו, איתי, ברגעים שאת יונקת הכל עוצר מלכת, ואנו פוצחות בשיחה קולחת של מבטים, ליטופים וחיוכים המתמלאים לקול גמיעותיך .
כל קשיי השעה מתפוגגים כלא היו.
אני מוצאת, כמו בימי ההנקה הראשונים, ששעת הקושי מרגישה נצחית, אך פתאום ברגע המשוכה האימתנית מתגמדת ואין לה שום זיכרון רגשי.
אז אני אופטימית.
ומאמצת אליי חזק חזק את ההנקה… כמו דיאטה.
מבינה שמבחינתי היא לא מטרה, כי אם גישה. היא אורח חיים.
עוזרת לי לשמור את עצמי מעצמי.
היא מצפן שעוזר לי לנווט ונותן לי אינדיקציה חדה וברורה על הכאן והעכשיו, להיות האמא שאני רוצה להיות. שומר עלי, עלינו ועל משפחתנו הגרעינית מעוולות החיים המודרנים. מהלחץ, מהתשישות, ומהסחת הדעת המתמשכת ממך, מאבא, ממני ומאיתנו כולנו.
ומנסה למצוא פתרונות ששומרים אותי בקו השפיות.
אני שואבת מוקדם מוקדם בבוקר כשאת עוד ישנה, וגם בסופ"שים הארוכים שלנו ביחד, שלא על החשבון הזמן המשותף שלנו. וזה משתפר.
ותודה ומזל שדודתך, אחותי הקטנה-גדולה, מניקה אותך גם בהיעדרי.
נכון להיום אני בעיקר מבינה שיש גונים רבים של אפור בין הנקה מלאה לחוסר הנקה ומתמודדת עם כל יום עם האתגר שהוא מציב בפני.
נושמת עמוק וחוזרת להקשיב לאינטואיציות שלי בתוך המולת היום…
וגאה בזכות להעניק.
ובוחרת להילחם בכל יום מחדש על ההנקה שכל כך טבעית לנו.
אני אוהבת אותך ילדה שלי.
תודה שאת בחיי, בחיי.