ליגת לה לצ'ה ישראל

לכבוד יום הזכרון לשואה ולגבורה, ליגת לה לצ’ה ישראל מציגה משהו קצת שונה: סיפורי הנקה מהשואה.

כבד את אימך. זה המוטו שלאורו השתדלה אנג’לה פולגאר לחיות את חייה, חיים שהחלו במחנה מוות. המקום: אושוויץ-בירקנאו, בדרום פולין. הוריה, יהודים הונגרים, הגיעו למקום בטרנספורט של הנאצים, ב-25 למאי, 1944 .

אמה של פולגאר, ורה ביין לבית אוטווֹס, היתה אז בת 25, בחודש השני להריונה.

ברציף הידוע לשמצה, בו נערכו ה”סלקציות”, לא נשלחה הגברת ביין, כפי שפולגאר מכנה אותה מתוך כבוד, אל תאי הגזים. במקום זאת היא נשלחה לעבודות פרך, ולאחר מכן הפכה לשפן נסיונות העיקור של רופא המחנה. בין סיפורי השואה המחרידים, זהו אולי סיפור רגיל – למעט פרט אחד. ה”מטופלת” ניצלה, וכך גם התינוקת שלה.

ב-21 לדצמבר נתקפה ביין צירים. היא טיפסה לדרגש העליון במיטת המחנה שלה, ושם, בסיוען של אסירות אחרות, ילדה בחשאי תינוקת.

התינוקת היתה קטנטנה, במשקל קצת יותר מק”ג. היא היתה חלשה מכדי לבכות, אך חזקה דיה לשתות את מנת החלב הזעומה שזרמה משדי אמה, ובשבועות הבאים היא הצליחה איכשהו לשרוד במחבוא.

חיילי הצבא האדום שחררו את המחנה ב-27 לינואר,1945. האם והתינוקת היו בין הניצולים – חיזיון נדיר ביותר, כמעט יחיד במינו.

התינוק היחיד שניצל ממחנה המוות, מלבד פולגאר, לפי מסמכי מוזיאון אושוויץ, היה הונגרי בשם גאורגי פאלודי, שנולד ביום השחרור בסיועו של רופא רוסי.
—–

בסלקציה שנערכה ברציף, נשלחו נשים בהריון נראה-לעין אל מותן; כך גם התינוקות, הילדים, החולים (שמחלתם ניכרה עליהם) והקשישים. אחרים “זכו” לגורל של עבודת פרך או הפכו לשפני ניסיון בניסויים רפואיים.

כמה מהאסירות במחנה C, בו שוכנו הנשים והילדות ההונגריות, הצליחו להגיע ללידה, אך תינוקותיהן נלקחו מהן, ללא יוצא דופן, מייד לאחר מכן, ונרצחו בחניקה – “המתת חסד” – בידי אסירים יהודיים, רופאים שאולצו לעבוד עבור הנאצים.

רוב ההריונות לא הגיעו לכלל לידה; הנוהג הרגיל היה להפיל את העובר בחשאי לפני הלידה, צעד שעשוי היה להציל את חיי האם, שהיתה הופכת טרף קל להשמדה אם הריונה בלט מדי.

אחת מהרופאים שביצעו “שירות” זה באופן קבוע באושוויץ, גינקולוגית בשם גיזלה פרל, תיארה את ההליך, וקשים ממנו, בספר הזכרונות שפירסמה ב-1948, “הייתי רופאה באושוויץ”. כשהלכה פרל יום אחד בסמוך לאחת המשרפות, היא חזתה במה שאירע לקבוצה אחת של נשים, שגילו למפקחים הנאצים שלהן – לאחר שהובטחו להן תנאים טובים יותר – כי הן הרות. “קבוצה של אנשים ונשות אס-אס הקיפה אותן והשתעשעה בעינוי הנשים חסרות הישע, עינוי שהמוות היה עדיף עליו”, נזכרת פרל בספרה.

“הן הוכו באלות ובשוטים, כלבים שוסו בהן, הן נגררו בשערן ובעטו בבטנן במגפיים גרמניים כבדים. ואז, לאחר שהתעלפו, הושלכו למשרפה, בעודן בחיים”.

ורה ביין חמקה מגורל זה. היא הסתירה את הריונה במשך זמן ארוך ביותר. למזלה, היא ילדה שבועות ספורים לפני השחרור בידי הסובייטים, בסתר, וללא כל “עזרה” מידי רופאי המחנה. העובדה שהיא ובתה שרדו היא אולי הערת שוליים בהיסטוריה של השואה, אך הערת שוליים חשובה.

“עדות מוקלטת”

הקלטת מתחילה כשוורה מתארת את הבלבול שחשה כשהגיעה לאושוויץ במאי 1944. היא זוכרת איך ד”ר יוזף מנגלה הנודע לשמצה שלח אותה לצד שמאל לאחר שביצע בה בדיקה על הרציף, בעוד שאחרים נשלחו לצד ימין, אל מותם. בחששה שמא תופרד מכל השאר, ומבלי להיות מודעת למזלה הטוב, היא זוכרת כיצד אמרה לד”ר מנגלה שהיא הרה, בתקווה שיחמול עליה וישאיר אותה עם השאר.

“אווזה טיפשה”, לעג לה ד”ר מנגלה, ופקד עליה לעשות כדבריו. בהיותה בריאה וחזקה, ורה היתה תוספת משובחת לכוח העבודה של המחנה. מנגלה לא שלח אותה אל מותה, לא בשלב זה. זרועה השמאלית קועקעה במספר הסידורי A-6075. ואז נשלחה למשמרת הלילה במחסן הגדול שבמחנה A, שהכיל ערימות של חפצים שהוחרמו מקורבנות אושוויץ והאסירים במחנה.

המחסן כונה “קנדה” על שם מדינת השפע,מ שום שהיה כה עשיר בחפצים מגוונים וגם בעלי ערך. עבודתה של ורה היתה מיון בגדים, נעליים, כלי מיטה – כל דבר שהגרמנים יכלו לשמור לעצמם.

לאחר מכן נשלחה לעבודת מטבח, שם אכלה קליפות תפו”א, מקור תזונה דל אך חיוני עבורה ועבור העובר שבבטנה. עוד כללה תזונתה היומית תחליף קפה בבוקר, “משהו חם, מרק עשוי מעשב” לארוחת צהריים, ולארוחת ערב פרוסת לחם עם קמצוץ מרגרינה וכתם ריבה עליו.

ואז החלה עבודת הפרך שמחוץ למחנה: בניית דרכים ועבודה בשדה. ורה הועברה למחנה B2, ואז למחנה C, שם הכירה ילדים, ביחוד תאומים, ששימשו בניסויים רפואיים שערכו מנגלה ועמיתיו הרופאים, לפני שהושמדו. היה זה רק ענין של זמן, לפני שתהפוך לשפן ניסיונות בעצמה.

באוקטובר, בחודש השביעי להריונה, נבחרה בידיה צוות של פרופ’ קארל קלאוברג לניסויי עיקור. הם הזריקו חומר קאוסטי צורב לתוך צוואר הרחם שלה. ממש מאחוריו, בתוך הרחם, היה העובר.

“זו אני שהייתי שם”, מתפעמת פולגאר היום. “המחטים נכנסו פנימה, אני זזתי ימינה, ואז שמאלה. מי יודע מה עוד הםנתנו לה?”

העובר שרד איכשהו. עם תום הניסויים, נשלחה “המטופלת” אל הצריף, ואז נשכחה מלב הרופאים.

“מנגלה שכח אותה, משום מה”, אומרת ולגאר. “הייתי כל כך קטנה, ההריון לא בלט לעין. זה היה המזל שלה. אחרת היו מחסלים אותה וגם אותי”.

חודש לאחר מכן, ניגשה לוורה במחנה “רופא היהודיה”, ככל הנראה הגינקולוגית גיזלה פרל. בפיה היתה אזהרה והצעה. היא סיפרה לה שאימהות טריות “נעלמות” לרוב עם פרי בטנן לאחר הלידה – הן נשלחות לתאי הגזים. היא הציעה לוורה להפיל את הוולד.

“הבטחתי לה לחשוב על זה, כי היא ממש התעקשה על זה”, נזכרת ורה בקלטת. “היא אמרה שאני צעירה מכדי למות בתאי הגזים, ושהיא רוצה להציל אותי”. אך באותו לילה, ראתה ורה את אמה בחלום.”היא אמרה לי: ‘ורושקה, את בחודש השמיני להריונך, ואל תעשי את זה, כי העובר חי ומוכן להיוולד. תאמיני באלוקים וה’ יהיה עמך. אולי יקרה נס. אל תעשי את זה’.”

למחרת, חזרה ורה לרופאה עם תשובתה: היא מתכוונת ללדת. הלידה התרחשה ב-21 לדצמבר, בצריף שבמחנה C. “חשתי כאב והודעתי למשגיחת האסירים בבלוק שיש לי התכווצויות וכאבים. היא ביקשה ממני לטפס על הדרגש העליון, וכך עזרה לי ללדת את אמא שלך”, אמרה ורה לנכדתה בקלטת. “היא ידעה כיצד לעשות זאת, כי היא היתה בת של רופא, וידעה משהו על סטריליות ואיך לעזור לאשה בצירים. היא הביאה מים חמים ומצעים נקיים. היא חיטאה זוג מספריים במים חמים לפני שחתכה את חבל הטבור”, היא אומרת, “כך שהכול הלך די בקלות”.התינוקת שקלה כקילוגרם אחד. “אמא היתה כל כך חלשה וקטנה, שהיא לא בכתה. כך שאף אחד לא ידע שהיא נולדה”.

שלוש שעות לאחר הלידה,  נאלצה ורה להשאיר את התינוקת בדרגש ולצאת בקור, החוצה, למסדר.

בתה עדיין נדהמת מהעובדה שהיא הייתה מסוגלת לעשות זאת. “איזה אומץ, איזה כוח עצום היא הייתה צריכה כדי לעשות אתזה”, אומרת פולגאר. “תזכור, זה היה בדצמבר. היה קור כלבים, ולא היו להם מעילים או נעליים הולמות, רק קבקבי עץ שגרמו להם להחליק על הקרח”.

“החיים שלאחר המוות”

זמן קצר לפני השחרור, אירע הארוע המפחיד האחרון. בצעקות “שנל! שנל!” (“מהר! מהר!”) דחקו הגרמנים בניצולים ששרדו, וביניהם ורה, לרוץ אל תוך מנהרה מתחת למחנה, ואמרו להם שיושמדו מיד. הדבר לא התרחש בסופו של דבר, אך עד יומה האחרון פחדה ורה פחד מוות ממנהרות; פעם אחת, כשנלכדה בקרון רכבת תחתית בטורונטו, בין תחנות, איבדה את עשתונותיה,וצרחה שיוציאו אותה.

לאחר ארוע מבהיל זה, התרחש נס נוסף.

ביום השחרור נולד ילד נוסף באושוויץ, גיורגי פאלודי. אמו היא שעזרה לוורה ללדת את התינוקת שלה; כעת יכלה ורה להחזיר לה טובה.

לאם לא היה די חלב להניק את בנה, וורה עשתה זאת עבורה. היתה זו תחילתה של ידידות ארוכת ימים. שתי המשפחות: פאלודי ובנה, ביין ובתה, דבקו זו בזו בחודשים הקרובים, במהלך מסען חזרה להונגריה. ורה הניקה את שני הילדים ועזרה לפאלודי למצוא את בעלה ולחזור לעיר הולדתם, מישקולץ. המלחמה נגמרה. כעת החל תהליך השיקום. גם לאחר השחרור, לא היו לרבים תקוות שאנג’לה הקטנה תאריך ימים – פרט לוורה עצמה.

בבודפסט, יעצה לה אמה של ורה לתת לתינוקת למות. כך אמרו גם הרופאים המקומיים בהם נועצה, עד שאחד מהם בדק את התינוקת באופן יסודי.”הוא אחז בי כמו בתרנגולת, ברגליים, עם הראש למטה. הוא רצה לראות אם אני ארים את הראש. הרמתי. ואז הוא אמר: ‘אנחנו יכולים לתת לה לחיות'”. הבעיה הגדולה ביותר באותן שנים ראשונות היתה עצמותיה. “הן היו מאוד חלשות, ולא הרשו לי ללכת. שמו אותי בעגלה, ואבי לקח אותי לבית הספר ובחזרה מדי יום”, היא אומרת.

זרים נעצו בה מבטים ברחוב. “כולם הסתכלו עליי… ואמרו: ‘זו בובה, לא תינוק’. הם קראו לאמי משוגעת, כי חשבו שהיא רק מעמידה פנים שיש לה תינוקת”. אך עם הזמן, בעזרת תזונה טובה וטיפול הולם, התחזקו עצמותיה של הילדה, ובגיל שש היתה מסוגלת, סוף סוף, ללכת ללא סיוע.”הירושה” שהותירו לה שנותיה הראשונות עדיין לא נעלמה לחלוטין. היא קטנה במידותיה, גובהה פחות ממטר וחצי והיא גוררת את רגליה. אבל זה לא מרפה את ידיה. בימים אלה היא נוסעת הלוך ושוב לשיעורי מחשב במונטריאול, וגופה – או עברה – אינם מגבילים אותה.

 * המאמר הופיע לראשונה בעיתוןCanWest Newspapers   

English version at Aish.com

הסיפור של זיוה:

אמא שלי נולדה במחנה עבודה באוקראינה בינואר 1944.

לטענתה של סבתי, היתה אחת משלושה ילדים בכל המחנה.

כמובן שינקה כי “לא היה אוכל” (סוף ציטוט סבתא).

גם לאחר השחרור ובמסע שערך חודשים בחזרה למה שהיה פעם הבית, אמי ניזונה מחלב-אם.

בגיל שנתיים סבתי החליטה לגמול אותה. אז, פשוט, כבר היה יותר אוכל…

 הסיפור של דינה:

דודתי נולדה בדיוק לפני שהוריה נלקחו לגטו ואחר כך למחנה ריכוז, ועד גיל 4 ינקה – מהשהחזיק אותה בחיים.

אמא שלה היתה מאד חולה, כמובן, כי שרדה על דיאטה מאד דלת קלוריות, אבל התינוקת גדלה לתפארה להיות אשה בוגרת ואמא בעצמה.

הסיפור של נועה אימבר וון ברסלאוור

סיפור של גבורה והנקה:

סבתא רבא שלי שאיבדה את בעלה בתחילת המלחמה, העניקה לחמשת ילדה חיים בזכות שהניקה בנוסף לתינוקת שנולדה לתוך המלחמה גם את בן השכן הגוי וכך מספרת אותה התינוקת (אחות של סבתא שלי).

שלג כבד כיסה את עין הארץ, וצבעה לבן. המראה הפסטוראלי הופר אחת לכמה דקות מקול יללות האזעקה ושריקת הטילים שניות ספורות טרם נפילתם ארצה. והארץ רעשה.

במקום מחבואה, הכניסה אמי מרים תחת כנפה את ארבעת אחיי, ובפעולותיה המהירות והחדות, כאילו מתעלמת מביטנה התפוחה המעידה כי הגיעה שעתה.

אחי משה בן ה-12 השני לבכור נדרך כאיילה בראותו עבית על פני אימי, ודי היה במבטה. כאיילה שלוחה רץ לקרוא למיילדת. השלג הכבד הכביד על ריצתו, ודומה כי נפילות הפצצות בקרבתו מבקשות לזרזו, הדרך הקצרה נהפכה לארוכה מנשוא אך נחישותו עמדה לצידו.

לפתע הכל דממה, ציפצוף חד באוזניים שהחלו כואבות  עד זוב דם, נפילת הפצצה הייתה קרובה, קרובה מידי.

אחי משה נותר שוכב על מצע השלג ללא ניע ספק מכאב, ספק מהקור וייתכן משניהם. חום דמעותיו ריכך את לחייו, ועל אף כאבו קול לא יצא מגרונו, כך שכב הוא לבדו.

בכוחותיו האחרונים, נשא רגליו עד הגיעו אל המיילדת, ובגמגום שזה עתה נולד שכנע את המיילדת לבוא עמו, להציל את היילוד מהשלחתו לייאור המלחמה. ובהפוגת ההפצצה הראשונה עשו דרכם בחזרה אל מקום מחבואה של אימי.  את הגמגום מאותו לילה נורא נשא עמו משה, כמעין טלאי צהוב אישי, עד יומו האחרון.

בכי שקט נשמע בחלל המרתף הקטן, כמבקש לבשר על הצטרפות נשמה חדשה המנסה להאיר את השמים, אשר עטו ערפל, באור נעים .

דפיקות חזקות על דלת המרתף, החזירו באחת את אמי ואחיי למציאות הקודרת, השכן הגוי מלמעלה, נכנס ועל פניו אותות מצוקה. זה אך שמע, כי נולדה תינוקת במרתף-רצונו כי אימי תשמש מינקת לבנו הקט, שכן אשתו לא יכולה להניק.

“חלב יש לי בקושי לתינוק אחד” אמרה אימי: “וזה אך ילדתי את ביתי, כיצד אוכל להניק גם את תינוקך?”

והגוי שאותות המצוקה התחלפו באותות מבשרות רעה, צעק: “אם לא תאותי להניק את ילדי אמסור את כולכם למשטרה.”

הכל הבינו את משמעות איומי הגוי. ואימי בקור רוח נעמדה אל מול הגוי כשם שעמדה מרים אל מול בת פרעה ובאוזניו השמיע את הברור מכול: “במוסרך אותנו למשטרה, תגזור על ילדך מיתה, שכן מי יניקנו???”

והגוי נותר ללא מילים, בוהה וניכר כי פניו התחלפו לפני מתחנן חסר אונים אשר אינו יכול לסייע לילדו יחידו, ואימי בשקט ובטחון המשיכה: “הבא לנו אוכל וכך יהיה בכוחי להניק את ילדיך כמו גם את ילדתי”.

מידי יום היה מגיע הגוי אל המרתף החשוך ובאמתחתו אוכל, שתיה ותינוק עטוף בשמיכה, כשעל פניו הכרת תודה. כך אימי הניקה את תינוקו ואותי והעניקה חיים לכל משפחתנו.

תודה למדריכת ללל ורד לב שאספה את הסיפורים.