מריאן תומפסון בכנס האמהות של ליגת לה לצ’ה, מאי 2017

Marian Tompson speaks at LLL conference in Tel Aviv

קרדיט: אפרת בן-טובים פלדמן

ההרצאה של מריאן תומפסון בכנס האמהות של ליגת לה לצ’ה ישראל

התקיימה במרכז הירידים, תל אביב 12.05.2017

תרגום סימולטני: עדי יותם

עריכה: סיון בן אור ובטי כהן

ברצוני לספר על תחילת הדרך של ליגת לה לצ’ה, איך ראינו אותה גדלה.
הכל התחיל בפיקניק של הכנסיה שלנו, יום אחד אי שם בשנות השישים, בו ביליתי עם בעלי וארבעת ילדינו. אלמלא אותו יום, לא הייתי כאן היום.

במפגש ההוא הבנתי שעוד נשים פרט לי נאבקות בקשיים בהנקה, ורבות מהן עברו להזין את ילדיהן בתמ”ל.

בתקופה ההיא האישה לא יצאה לעבוד מחוץ לבית, היא בישלה וניקתה ואיש לא דיבר על מה שקורה בחיי האימהות. הנשים שהייתי פוגשת בכנסיה מעולם לא הביאו איתן את התינוקות שלהן אלא השאירו אותם עם מישהו אחר. באותם ימים, אם שכרת בייביסיטר, הדבר החשוב ביותר היה לומר לה לא לחמם יותר מדי את התמ”ל כדי לא לגרום לכוויות. המבחן היה לנער את הבקבוק ולטפטף על פרק היד על מנת לחוש את הטמפרטורה. אם הבייביסיטר ידעה לעשות זאת היא עברה את המבחן ונחשבה שמרטפית למופת.

בפיקניק ההוא הכרנו את אותן נשים שלא ידענו כיצד הן מאכילות את התינוקות שלהן. אני הנקתי את ילדי הרביעי, מרי ווייט הניקה את השישי שלה ונשים שהכרנו ניגשו לשוחח עימנו. הופתענו מכך שרובן האכילו בתמ”ל כבחירה שנייה.

כאשר שלושת ילדי הגדולים היו תינוקות היו לי שלושה רופאים שונים ואיש מהם לא הבין בהנקה. את שלושתם לא הנקתי מעבר לחצי שנה – הרופאים חשבו שנגמר לי החלב כשהיו בני שישה חודשים וכך הפסקתי להניקם. כאשר גילינו כי בתי השלישית אלרגית לחלב פרה, היה קשה למצוא אוכל תחליפי. כשילדתי את ילדי הרביעי, עם הרופא הרביעי, היה זה הילד הראשון שילדתי בבית וילדיו של אותו רופא ינקו מאמם, מרי ווייט. אותו ילד רביעי שלי היה בן 13 חודשים בפיקניק ועדיין ינק, איתו לא נגמר לי החלב.

מכיוון שלא היתה תמיכה, נשים שרצו לעשות את הטוב ביותר לתינוקות שלהן, כלומר להניק, לא יכלו להצליח. ידעתי שאני רוצה לעשות משהו, אך הכרתי רק עוד שתי אמהות בעיר שהניקו את ילדיהן. הצעתי להן לעשות מעשה ולמצוא עוד אמהות מיניקות. הן הסכימו והתקשרו לנשים נוספות, ומחמש ערים נמצאו שבע נשים אשר הפכו למייסדות ליגת לה לצ’ה.

באותם ימים לא היו לנשים הזדמנויות להיפגש ולא היה ספר על הנקה. היה ספר אחד שנכתב בידי רופא שלא ידע דבר על ההיבטים המעשיים של ההנקה. אחת ההצעות המטרידות שלו היתה שאם התינוק לא יונק מספיק, כלומר לא מקבל מספיק חלב, יש לעשות לו חוקן לפני הארוחה כדי שיהיה לו יותר מקום!

החלטנו שהטוב ביותר יהיה לחלוק את חוויותינו, איך הנקנו בעצמנו. לא חשבנו שתהיינה מתעניינות רבות ושזה ישנה כל כך את חיינו.
באותו זמן החלטנו על ארבע פגישות אשר עסקו בסוגיות שונות ולאחריה פגישה חמישית לאבות, שהנחו ד”ר ווייט (בעלה של מרי ווייט, אחת משבע המייסדות) וד”ר רטנר. ידענו שהגברים זקוקים למידע, משום שנשותיהם עשו משהו אחר ממה שנשים אחרות עשו. פגישת האבות לא עברה היטב ואבות אחרים לא הרגישו בנוח להגיע למפגשים. כיום יש מפגשים לזוגות ומפגשים מיוחדים לאבות.

היו שני תחומים עיקריים בהם אמהות נזקקו לתמיכה ובטחון –  הראשון, שהחלב שלהן הוא הטוב ביותר לתינוק. לא היתה אז מודעות בריאותית ליתרונותיו הייחודיים של החלב. אמהות לא ידעו שזה שונה מתמ”ל. התחום השני היה השאלה כיצד יהיה מספיק חלב. באותם ימים הנחו אמהות להיניק כל ארבע שעות, להניח את התינוק במיטה ולתת לו להירדם. אך איזה תינוק ירצה להיות שלא בזרועות אמו? התינוק היה בוכה והאמא מאבדת את בטחונה. עברתי את זה בעצמי עם מלאני ביתי, שאיתי כאן היום ושרדה.

אנשים היום (שלא הניקו בעצמם) שואלים – למה יש צורך בארגון, במפגשים? למרות שיותר אמהות מניקות כיום מבעבר, אנו חיים בחברה שמאכילה מבקבוק ומצפה ללוח זמנים נוקשה. אם ניתן היה לשאול תינוק, לא בטוח שהוא היה אומר שלינוק כל ארבע שעות זה לוח זמנים טוב. בהאכלה של חלב פרה זה מתאים משום שלוקח לו הרבה זמן להתעכל. אך חלב אם מתעכל במהירות, ואמהות חשבו שמשהו לא בסדר, שהחלב לא מספיק טוב. הן היו זקוקות לעידוד שכדאי להניק את תינוקך כשהוא  רעב, ולא כשאת חושבת שהוא אמור לאכול. זה היה רעיון חדשני.

בנוסף, אמהות חששו שהן מפנקות את ילדיהן. קראו לזה הנקה לפי דרישה, שהתינוק דורש לאכול, לא צריך לאכול.

אמהות דאגו במיוחד לגבי הירדמות בהנקה. איך ילמד להירדם עצמאית? היום אנו יודעים הרבה יותר על הצרכים שלנו כבני אדם וצרכי התינוק שהיה צמוד לאמו כל ההריון. במשך זמן רב אמהות דאגו בשל כך.
אני שמחה שהבאתי את בתי איתי היום, מורה בדימוס, אם לתאומים וסבתא לשלושה. אין לכן מושג כמה נשים ניגשות אליי בכנסים ומספרות שהן מגדלות את ילדיהן אחרת ממה שגידלו אותן ומאיך שחשבו שיגדלו את ילדיהן. מה שעלינו להדגיש היום הוא ילדי ליגת לה לצ’ה, איזה אנשים הם גדלו להיות. אחד מתינוקות ליגת לה לצ’ה שלנו עובד בבית הלבן, הוא רופא שאחראי על אסונות ברחבי העולם שמסכנים ילדים. הוא מחליט איך לחלק משאבי רפואה באיזורים מוכי אסון. פגשתי הבוקר מדריכות ליגת לה לצ’ה דור שני, וכבר פגשתי גם דור שלישי!

באותם ימים כמעט לא היה מחקר על חלב אם או הנקה כי לא היו מספיק אנשים שעשו זאת. אחד המחקרים העדכניים לגבי פינוק תינוקות, נערך באוניברסיטת נוטרה דאם וטוען כך: חיבה מופגנת (Extravagant Affection) לתינוקות גורמת להם בבגרותם להיות אנשים בריאים יותר, שמחים יותר, בעלי קשרים משמעותיים ומוסריים יותר.

אמהות צריכות תזכורת לכך שמה שהן עושות הוא טוב.
אחד הקשיים והסיבה לכך שצריך תמיכה בהנקה, הוא התפישה החברתית. ב1980 בפעם האחרונה שהייתי בישראל, בכנס רופאי הילדים על הנקה, הייתה דוגמה טובה לכך שאפילו האנשים המחויבים ביותר לא מבינים בהנקה. שני הימים הראשונים של הכנס ההוא הוקדשו למחקרים על הנקה וחלב אם. באותו כנס דיברה סטפני אטקינסון שהציגה (את החידוש) שחלב אם לפג היה מתאים יותר לפג מאשר תרומת חלב מאם לתינוק שנולד במועד.

בשני הימים לאחר מכן היו הרצאות על הצלחות בהנקה. הזמינו מדריכות ליגת לה לצ’ה ואנשים אחרים שעבדו עם אמהות מיניקות. הם לא הבינו שלרבות מהן היו תינוקות שיבואו איתן לכנס. היו רעשים של תינוקות ופעוטות כמו עכשיו, והרופאים לא היו רגילים לזה והסתכלו בעצבנות על הקטנים. עמדתי מאחור, ובהפסקה, ד”ר פראייר, יו”ר החברה הישראלית לרפואת ילדים, אמר: “יש לי משהו להודיע: יש לנו הרבה תינוקות היום, ודאגנו לתינוקייה בקומה השלישית, שם תוכלנה אמהות להשאיר את התינוקות תחת השגחה ותהיינה פנויות להקשיב להרצאות”. האמהות ניגשו אלי ושאלו – מה נעשה? אני הייתי המרצה הבאה בתור, ואמרתי לאמהות, אל תדאגו.

לוח הזמנים בכנס היה נוקשה, כולנו שלחנו את ההרצאות מראש מכיוון שהיו ארבעה מתורגמנים. היית אמורה לדבר 20 דקות, אור אדום יידלק בדקה ה-19 ובדקה ה-20 המיקרופון יכבה. עמדתי להתחיל בהרצאה והבנתי שיהיה עליי לשנות את ההרצאה שלי. ראשית סיפרתי כמה בדיחות… היה לנו פלאייר של ליגת לה לצ’ה שכתבו מדריכות, על השד האמיתי. דיברנו על כך שהפטמות לא נופלות, שהשד רב פעמי וכו’. ואז אמרתי: “הצעתו הנדיבה של ד”ר פראייר על חדר נפרד לתינוקות יכולה לבוא רק בחברה שנותנת בקבוקים. תינוקות ואמהות הם יחידה אחת. תינוקות יבכו בקומה השלישית והאמהות כאן לא יוכלו להקשיב להרצאות. אז אני מקווה שביומיים הקרובים נוכל לגלות סובלנות ושהאמהות תישארנה כאן”.

כשהבנתי כמה זמן נותר לי, ידעתי שהאור האדום עומד להידלק, שאלתי את המפיק כמה זמן נשאר. והוא אמר, “לא נעז לעצור אותך, גברת תומפסון! דברי כמה שאת רוצה”. שאר המרצים בטח כעסו עליי (בחיוך). כל אותם רופאים בכנס הבינו פתאום שאינם מבינים את ההנקה, שיש לקבל אם ותינוק יחד. לאחר אותו כנס ד”ר פראייר צירף אותי לצוות שכתב את המלצות הכנס. זה היה נהדר מצד אותו אדם ששינה את דעתו.

ליגת לה לצ’ה גדלה להיות הרבה יותר ממה שציפינו: לא רק חלוקת חוויות, אלא הבנה של כל מה שמשפיע על ההנקה – החל מלידה. באותם ימים אמהות נלחמו למען הלידה. כשתינוקות לא הגיבו טוב לאחר לידה מאולחשת והיו לא מסונכרנים עם האם, האמהות חשבו שמשהו לא בסדר. איש לא דיבר על ההשפעות האפשריות של האפידורל. בכל פעם שאני מקבלת שיחה מאמא שלא היתה במפגש של ליגת לה לצ’ה ורופא אומר לה לתת לה תמ”ל ליתר ביטחון, אני שואלת אם קיבלה אפידורל ובמשך כמה זמן. זו הקלה בשבילה לדעת שהכל בסדר איתה ועם התינוק. כיום, יותר ויותר רופאים לומדים על הנקה ותומכים בה, ויותר בתי חולים הופכים ידידותיים להנקה.

אמש התראיינתי בטלפון למגזין “לאשה”. המראיינת הייתה טובה מאוד, מיניקה את תינוקה בן החמישה חודשים ופתוחה למה שאנו עושות, אבל היו לה שתי שאלות: היא שאלה לגבי חברה שלה שלא הייתה מעוניינת להיניק: “מה אוכל לעשות?”

“כלום”, עניתי. “זה לא מתפקידך לשכנע. את יכולה לשמש דוגמה, להעביר מעט מידע שאולי היא לא תשמע במקום אחר. אך אל תגרמי לה להרגיש לחץ או שאת שופטת אותה, כי אין לך מושג איפה היא נמצאת בחייה. אולי היא תגיע לשם ואולי לא”.

אחרי מותו של בעלי הכרתי אשה בגילי, בעלת חנות ששמעה על ליגת לה לצ’ה ועל הנקה. היא אמרה לי שאם הרופא היה אומר לה בזמנו שעליה להניק, זה היה דוחה אותה. עם הזמן, היא למדה דברים, והייתה מזמינה לקוחות בחנות שבהריון לדבר איתי. בתה שלה היניקה את ילדיה. צריך לפגוש אנשים במקום שבו הם נמצאים.

כשהמראיינת גילתה שאני בת 87, שאלה: “מתי תפרשי?” חשבתי לעצמי, לכולנו הזדמנויות לשפר את העולם, ובשבילי זו ההזדמנות לסייע לאמהות להפוך לאמהות שהן רוצות להיות. לא הייתי מגיעה לישראל, לא הייתי פוגשת רבות מכן, אתן מעשירות אותי בעצם הווייתכן. תמיד חשבתי שלא אצטרך אפילו לומר מלה כשאני נכנסת לחדר עם מדריכות, שעושות הטוב ביותר לילדים שלהן ומעבירות את זה הלאה. אתן עוזרות לי, לילדיי, לנכדיי ולניניי. עומד להיוולד לי עוד נכד בסתיו, איזו זכות יש לנו לעשות מה שאנו אוהבות ולאהוב את מה שאנו עושות. אני מודה לכן, אתן הופכות את העולם לטוב יותר, ובלעדיכן אילו חיים משעממים היו לי, הייתי צריכה ללמוד לשחק קלפים או משהו…

Marian under sign inviting participants to sit with her, along with ten participants.

באדיבות חנה כצמן

שאלות מהקהל

מה הייתה הגישה באותם ימים כלפי הנקה בציבור? האם מניקות היו מקבלות הערות?

היינו מאוד ערמומיות, רבים לא ידעו אפילו שאנו מניקות. התלבשנו בשכבות. היו פגישות בבית שהנחה כומר ואני הנקתי במהלכן. בסוף הוא אמר, תודה לאל שלא אמרת לי קודם שאת מניקה, הייתי מת ממבוכה. למדנו להניק בצורה דיסקרטית מאוד, בבגדים רגילים. אנשים לא העלו על דעתם שאנו מניקות. היום הם היו חושדים.

מה היית אומרת לאמא שהניקה בציבור וניגשו אליה שתתכסה או שתעזוב?

אמא צריכה לעשות מה שנוח לה בקשר להנקה בציבור. אמהות שנוח להן להיחשף ירגיזו אנשים, אבל ישנו את התרבות הרבה יותר מהר ממה שאנחנו עשינו.

חברה שלי הייתה בשדה תעופה וישבה ליד גבר שאמר לה על האשה במעבר ממול: אם היא תתחיל להניק אני אקיא. חברתי אמרה לו, אל תדאג, אני אטפל בזה. קמה, לקחה את אחת השמיכות ואמרה לו – פשוט שים את זה על ראשך אם היא תתחיל להניק.

תודה על הרצאה מעוררת השראה. האם באותם ימים הבנתן שאתן עושות משהו מהפכני?

לא ראינו בעצמנו מהפכניות. חשבנו שנעזור במשך כמה שנים לנשים מהעיר שלנו. אני חושבת שאם אנחנו לא היינו מתחילות, מישהו אחר היה מתחיל. התנועה לשחרור האישה התחילה זמן קצר אחר כך, היינו חלק מן המהפכה.

האם הרגשתן שמשהו שונה ובלתי צפוי קורה?

אינני יודעת מתי הבנו שמשהו קורה… היינו כל כך עסוקות, לי היו היו שבעה ילדים, למרי וליולה היו אחד עשר ילדים. רק הרבה יותר מאוחר הסתכלנו לאחור והבנו.

מאיפה השם לה לצ’ה?

באותה תקופה כשהתחלנו, לא יכולת לומר “שד” באופן גלוי או לפרסם בעיתון. ד”ר ווייט שמע על פסל שנקרא “גברתנו של הלידה המאושרת ושפע חלב” ” Nuestra Senora de la Leche y Buen Parto “. חשבנו שלה לצ’ה זה בצרפתית, ביטאנו את זה “לה לש”. יותר מאוחר גילינו שזה בספרדית. לא חשבנו אז שנצטרך להסביר את זה בכל העולם, ואיך יתרגמו את זה. אבל זה עבד טוב בסופו של דבר.

חשבתי בעבר שהתינוק נולד ואת מניקה, לא ידעתי שתינוקות יונקים ולא יכולתי לדמיין את זה, חברותי הלכו למפגשים וראו בני חצי שנה יונקים וזה הפתיע אותן, כיום אני מניקה בן שלוש.

איך הפך הארגון ממקומי לארצי? כיצד נטבע המונח מדריכה Leader?

היינו מופתעות כשזה קרה. בשנה הראשונה, נשים שסייענו להן רצו לסייע לאחרות בשיקגו. לא ידענו כיצד לקרוא להן. לא אהבנו את השם יועצות, לא רצינו שיחשבו שאנו נשות מקצוע. פשוט עלה הרעיון של מדריכה (Leader) – מי שמובילה ומנחה את הפגישה.

הספר “Womanly Art of Breastfeeding” היה בן 33 עמודים, שאלנו את המועמדת אם היא מסכימה עם הפילוסופיה ואם קראה את הספר ובזה הוסמכה. התהליך השתנה לאורך השנים וממשיך להשתנות.

האם את רואה בהנקה נושא פמיניסטי?

ישנם דברים רבים כל כך שאנשים מגדירים כפמיניזם – עמידה על זכויות נשים. יש נשים שחשבו שפמיניסטיות הן ההפך מאמהות שנשארות בבית. בתחילת הדרך היו מפגשים מהארגון הלאומי לנשים (National Organization of Women) שהפגינו מחוץ למפגשים שלנו, שטענו שליגת לה לצ’ה משכנעת אמהות להישאר בבית ולא לצאת לעבוד. אני באמת לא יודעת מהו התיאור האמיתי לפמיניסטית. כשמלאני בתי היתה בת 13 היינו בכנס ובהפסקה הייתי עם תינוק יונק בן חצי שנה. המרצה בדיוק סיימה הרצאה על חשיבות קבלת תלוש משכורת. אני קמתי ואמרתי שאני לא צריכה הערכה נוספת חוץ מאשר להסתכל על התינוק שלי ולראות אותו גדל. המרצה נזפה בי שאני מניקה רק כדי שארגיש טוב עם עצמי. מאוחר יותר אותו ארגון הפך לתומך מאוד בליגת לה לצ’ה, כי הבינו שאנו תומכות בנשים בהחלטותיהן.

האם תוכלי להרחיב מה היה חשוב לך בזה שהמדריכות לא יהיו נשות מקצוע?

בעלי מקצוע רבים לא היו מעורבים באופן רגשי. רופאים נדרשו להרחיק את עצמם. אבל בלה לצ’ה עברת בעצמך אותן חוויות, היית שם, את מרגישה אמפתיה, והאמא מקבלת משוב שונה מזה שהייתה מקבלת עם איש מקצוע שמרחיק את עצמו מן הסיטואציה.

Marian Tompson talking to attendees

קרדיט: ליאת אטלס

מיומנה של אימא מניקה – נועה רבן במילים כנות ומרגשות

ילדה שלי,
לא להאמין אבל בעוד ימים ספורים תהיי בת חצי שנה.
שישה חודשים מאז הבלחת מגופי, ברגע אחד נבראנו יחד, את ואני, בת ואם.
לידה קשה ומייגעת לשתינו, לאחריה הופרדנו לחמש שעות שנדמו כנצח ובתומם החזקתי בך לראשונה. מאז לא נפרדנו לרגע.
זו לא היתה אהבה ממבט ראשון (וגם לא שני).
ההנקה היתה בעבורי גשר לעכל את אשר קרה ולהפנים הלכה למעשה את פלא הבריאה.
ולקח זמן. ודם ויזע ודמעות. וחתכים מרובים על שדיי.
חבלי הלידה לא תמו בחדר ההוא, כי אם ליוו אותי עוד הרבה אחרי בנסיונות ההתחברות וההתרגלות האחת אל השניה.
ההנקה מלכתחילה היתה הרבה יותר מהאכלה.
היא היתה מקור הנחמה לשתינו, ודרכה נרקמה בינינו מערכת יחסים בה הפכנו להיות אחד שלם.
בוכות את גורלנו, את פחדנו, את כאבינו…
זרעי החמלה, הכאב והמורא שהזינו את המוטיבציה הראשונית להנקה נבטו להבלחות קטנות של נחת, צחוק וסיפוק.
הבלחות שגדלו והתעצמו , הבשילו למשפחתיות קסומה והפריחו המון רגעים של נחת ואושר בלתי נלאים.
ובאותם הימים הבטחתי שלא אעזוב אותך לנצח.
אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד.
 נועה-ואילה
ארבעה חודשים אחרי.
מציאות חדשה.
עם תספורת מחמיאה, בגד חדש ומשאבה חשמלית חזרתי לעבוד.
שבועיים ראשונים אוטופיה מוחלטת.
מצליחה לשאוב שלוש פעמים במהלך יום העבודה, פחות או יותר כל שלוש שעות.
יוצאות כמויות מכובדות. תענוג אמיתי.
קשה לחשוב על המרחק ממך אז אני לא חושבת. מתנתקת.
לשאוב בעבודה זה מוזר. מאוד.
מסיטואציה אינטימית ועילאית, לחדר קר ומלאכה טכנית כשברקע מתנגנים רחשי יום העבודה במשרד.
אבל כל טיפה נוסכת בי שלווה וביטחון שהשד לא כל כך גרוע.
למזלי הרב את מבלה בשעות היעדרותי עם אבא, סבא וסבתא – אותי מפנקים בתמונות שלך לאורך היום, אותך בים של חום ואהבה ולשתינו מוחים את הדמעות ומשכחים את כאב הפרידה.
בכל יום שואבת לך את הארוחות ליום המחרת.
וזה מצליח.
בכל שאיבה אני מצליחה לשאוב את הכמות שתצטרכי בארוחה המקבילה למחרת.
אחרי כחודש נכנסים לשגרה.
ומתחילה אי נעימות מההיעדרויות התכופות בתוך רצפי הפגישות.
אז מוותרת על הפסקת צהריים וממירה אותה להפסקות שאיבה במהלך היום.
במקביל את מתחילה לזחול, להיעמד ולטעום ירקות ופירות.
וכולי קנאה שאני לא שם איתך לחוות ולהיות.
בעבודה כבר דורשים היום דברים לאתמול ונכנסים לשגרת עבודה טובענית.
בראשי מתחיל מחול שדים.
פתאום זה כבר לא כל כך קל…
הכלל ששאיבה אחת שווה לארוחה שלך חדל מלהתקיים.
את צורכת יותר אך במקביל אינני שואבת יותר ממה ששאבתי קודם לכן, ולפעמים גם פחות. זה בא בגלים.
יש ימים בסימן שמחת בית השואבה. ויש ימים חלשים יותר.
המלאי שאגרתי מבעוד מועד על סף חיסול.
נכנסת ללו”ז של שאיבות.
בעבודה ומחוצה לה.
המטרה: להגדיל את תפוקת השאיבות היומית בכדי להשלים את הכמות הנדרשת לך לארוחות ואולי גם להצליח במקביל לייצר מלאי קטן בצד.
מרגישה חזקה כמו שלא הייתי מעולם.
בזכותך אני לביאה.
שואבת ללא הפסקה. ביום ובלילה. בימי חול ובסופי שבוע.
לוקחת תוספים להגברת ייצור החלב.
אך לחלב קצב משלו.
והוא מסרב להיכנע לתכתיבים האלימים.
אז אני נושמת.
ומקשיבה לו.
ובשביל להתאזן חוזרת אליך למצוא בך מקור של נחמה, ומוצאת מרגוע. מביטה בך ישנה בזרועותיי את הלילה ומניקה אותך בשקיקה.
ולעת עתה קיבלנו החלטה, אבא ואני, פשוט להנות מהזמן המשותף שלנו. בלי שאיבות. רק לנוח, לצחוק הרבה (גם אם קצת יותר קשה לי כרגע) ולהניק להניק להניק…
אז אני מניקה כל הזמן כשאנחנו ביחד.
שזה אומר בעצם כל הזמן שאני לא בעבודה.
בלי שעות, בלי טקסים, בלי חוקים.
פשוט מניקה.
ובזמן ששדי מתרוקנים, ראשי מתרוקן גם הוא ממחשבות וכל כולי מוקדשת לכאן ולעכשיו.
אין חשיבות לזמן.
אין חשיבות למסביב.
ושוב זה רק את ואני ואנחנו.
בניגוד מוחלט לקשיי השאיבה, עומדת איתנה וחזקה ההנקה.
את יונקת מצטיינת.
לא מוותרת עלינו לרגע.
וההנקה שומרת עלינו. על כולנו.
הנחמה בצילה והסיפוק בגינה כל כך גדולות.
ולמרות שהרבה קורה מסביב, איתך, איתנו, איתי, ברגעים שאת יונקת הכל עוצר מלכת, ואנו פוצחות בשיחה קולחת של מבטים, ליטופים וחיוכים המתמלאים לקול גמיעותיך .
כל קשיי השעה מתפוגגים כלא היו.
אני מוצאת, כמו בימי ההנקה הראשונים, ששעת הקושי מרגישה נצחית, אך פתאום ברגע המשוכה האימתנית מתגמדת ואין לה שום זיכרון רגשי.
אז אני אופטימית.
ומאמצת אליי חזק חזק את ההנקה… כמו דיאטה.
מבינה שמבחינתי היא לא מטרה, כי אם גישה. היא אורח חיים.
עוזרת לי לשמור את עצמי מעצמי.
היא מצפן שעוזר לי לנווט ונותן לי אינדיקציה חדה וברורה על הכאן והעכשיו, להיות האמא שאני רוצה להיות. שומר עלי, עלינו ועל משפחתנו הגרעינית מאוולות החיים המודרנים. מהלחץ, מהתשישות, ומהסחת הדעת המתמשכת ממך, מאבא, ממני ומאיתנו כולנו.
ומנסה למצוא פתרונות ששומרים אותי בקו השפיות.
אני שואבת מוקדם מוקדם בבוקר כשאת עוד ישנה, וגם בסופ”שים הארוכים שלנו ביחד, שלא על החשבון הזמן המשותף שלנו. וזה משתפר.
ותודה ומזל שדודתך, אחותי הקטנה-גדולה, מניקה אותך גם בהיעדרי.
נכון להיום אני בעיקר מבינה שיש גונים רבים של אפור בין הנקה מלאה לחוסר הנקה ומתמודדת עם כל יום עם האתגר שהוא מציב בפני.
נושמת עמוק וחוזרת להקשיב לאינטואיציות שלי בתוך המולת היום…
וגאה בזכות להעניק.
ובוחרת להילחם בכל יום מחדש על ההנקה שכל כך טבעית לנו.
אני אוהבת אותך ילדה שלי.
תודה שאת בחיי, בחיי.

אמהות מספרות על עבודה, לימודים והנקה -אימהות לומדות

במסגרת שבוע ההנקה הבינלאומי לשנת 2016 תחת הסלוגן “אפשרי בריא להניק, לעבוד וללמוד”, אנחנו מפרסמות סיפורי הנקה מעוררי השראה של אמהות אשר משלבות אמהות והנקה עם לימודים או קריירה.

 

Natalie Peselev

“Food for the mind”. נטלי והבן גל בטקס הענקת התארים

 

נטלי פסלב-שטרן מספרת:

אני נטלי, אמא של גל, בן 6 חודשים. זה עתה סיימתי לימודי מוזיאולגיה בבצלאל. למעשה גל היה נוכח איתי בלימודים (כל תקופת ההריון), ואילו לאחר הלידה חזרתי לספסל הלימודים תוך 3 שבועות. כל זה התאפשר לי בזכות התמיכה המדהימה מבית, והעזרה מצד ההורים.
בתמונה גל יונק בטקס חלוקת התארים שבו הוסמכתי ל-M.A. במדיניות ותיאוריה של האמנויות, גם כן בבצלאל.
אך יותר מכל אני גאה שגל ואני צלחנו את הקשיים הרבים שחווינו בהנקה, בארבעת החודשים הראשונים, ושהגענו עד הלום 🙂 והזרוע עוד נטוייה.

 

רחלי יובל מספרת:

חזרתי לעבוד כשכפיר היה בן 6 שבועות, ובן זוגי קיבל את יתרת חופשת הלידה. היום כפיר בן ארבעה חודשים ושבוע ועדיין על הנקה מלאה.

אני עובדת כמתרגלת בחוג למתמטיקה באוניברסיטה.
עד לפני שבוע כפיר בא איתי לכל מקום: לענות על שאלות של סטודנטים בבחינה, לשעות קבלה, לפגישות עם פרופסורים. רק לתרגולים הפרונטליים הוא לא בא (אבא שלו שמר עליו והביא לי אותו להנקה מיד אחרי התרגול).

מימין: כפיר ואביו משמאל : רחלי וכפיר
לפני כשבוע – בגיל 4 חודשים – הכנסנו את כפיר לתינוקיה של האוניברסיטה כדי שאוכל לפנות זמן למחקר, במסגרת לימודי הדוקטורט. התינוקיה נמצאת 5 דק’ הליכה מהמשרד שלי – אני מגיעה להנקות בתינוקיה 3 פעמים ביום ולא משאירה לו שאוב בכלל.
בספטמבר הוא יכנס למסגרת קצת יותר מחייבת, ואז אצטרך לשאוב. היות ובמשרד שלי יש בעיקר גברים, ולא נעים לי לשאוב לידם – אלך למשרד של בנות דתיות שבתקופות מסויימות הופך גם למעצמת שאיבה, ואשאב שם.

 

שרון מלחי מספרת:

אני שרון, אמא לתמר (11), אלה (9) ועודד (3). אני עובדת כיועצת הנקה. סיימתי לימודי תואר ראשון בסיעוד במכללה האקדמית ת”א-יפו.

Sharon Malchi

שרון מלחי מניקה את הבן עודד בשיעור במכללה

ילדתי לקראת סוף השנה הראשונה לתואר, והתינוק בא איתי ללימודים במשך חודש וחצי עד סוף השנה. כשחזרתי ללימודים שאבתי עד גיל שנה, שאבתי בכיתה בזמן הרצאות מתחת לחולצה, אף אחד בכלל לא שם לב. אחריי נולדו עוד ארבעה תינוקות בכיתה וכולן הביאו אותן לכיתה, הניקו והמשיכו לשאוב אח״כ.

בתמונה עודד בן שבועיים, יונק בכיתה.
מאז עברו שלוש שנים, עשיתי התנסויות בבית חולים, מבחנים, המשכתי לעבוד וסיימתי תואר והוא- עדיין יונק
.

אמהות מספרות על עבודה, לימודים והנקה – אימהות עובדות

במסגרת שבוע ההנקה הבינלאומי לשנת 2016 תחת הסלוגן “אפשרי בריא להניק, לעבוד וללמוד”, אנחנו מפרסמות סיפורי הנקה מעוררי השראה של אמהות אשר משלבות אמהות והנקה עם לימודים או קריירה.

 

שלי ליפמן והבת אן

שלי ליפמן והבת אן

 

שלי ליפמן מספרת:

אני שלי, אמא של אן בת שנתיים וחצי. כשאן הייתה בת חצי שנה, חזרתי לעבוד. אני מתמחה ברפואת ילדים במחלקת ילדים בהלל יפה. החזרה לעבודה הייתה מלווה בהמון פחדים וחששות שכן כחלק מההתמחות, עובדים בתורנויות של 26 שעות רצוף כ-6-7 פעמים בחודש בנוסף לימי העבודה הרגילים. אן באותו הזמן הייתה על הנקה מלאה ובקושי אכלה מוצקים, מה שאומר שביום עבודה רגיל הייתי צריכה לשאוב כ-2-3 פעמים ובתורנות – 7 פעמים. ביום הראשון לחזרה, בזמן ששאבתי, הודיעו לי שמתחילים ביקור במחלקה עם ראש המחלקה. מיד הפסקתי את השאיבה והצטרפתי לביקור כשאני מתנצלת שאיחרתי. ראש המחלקה בתגובה אמרה לי ״הפסקת שאיבה בגללי? לכי תמשיכי ותצטרפי אח״כ״. היה מאוד נחמד ומעודד לשמוע את זה.
סיפור נוסף שזכור לי הוא שבאחת התורנויות העמוסות כשכבר שש שעות לא שאבתי הגיעה חברה להתמחות שהייתה תורנית באותו הזמן ביחידה אחרת ואמרה לי שאלך לשאוב והיא תחליף אותי. היה כיף לדעת שמישהו ״רואה אותי״.
עכשיו אן בת שנתיים וחצי ועדיין יונקת.

 

סיון סולניק מספרת:

אני עובדת כ- executive assistant. עמדת העבודה שלי בכניסה. איפשרו ועדיין מאפשרים לי לשאוב במשרדים סגורים או עמדות סגורות יותר, רוב העובדים והעובדות התרגלו לבוא ולדבר איתי בזמן שאיבה, בלי לעשות מזה עניין.
וגברים שיצא שנכנסו לי לחדר/עמדה בזמן שאיבה, לא עשו מזה עניין, ובכלל השיח פתוח. חזרתי לעבודה בתום 16 שבועות של חל”ד, מאיה היום בת שנה וחודשיים ועדיין שואבת (לה ולאחותה) ומיניקה לפי דרישה.
שאיבה בתנאים מאתגרים. צילום: רינה קלרמן

שאיבה בתנאים מאתגרים. צילום: רינה קלרמן

 

רינה קלרמן מספרת:

חזרתי לעבודה לפני שבועיים וחצי, כשהפיצי שלי בן חצי שנה. היה לי ברור שאני רוצה להמשיך להניק, ולכן גם ברור שאצטרך לשאוב בעבודה. לכן הצטיידתי מראש במשאבה חשמלית דו צדדית, והמון עצות טובות מהקבוצה 🙂
חזרתי לעבודה והייתי מעט מובכת מעניין השאיבות – איך אסביר את זה, מתי, כמה זמן זה ייקח… ובשבוע הראשון שאבתי פעם אחת במהלך יום העבודה (8-15). כבר אחרי שבוע, התחילה לי דלקת. אני מניחה שזה בגלל שלא שאבתי מספיק.
אז החלטתי – מספיק עם השטויות! אני שואבת פעמיים במהלך יום העבודה, אני לא מתביישת, אני מדברת על זה בצורה גלויה, ואני גורמת לזה לעבוד בכל נסיבות.

היות ובכל יום אני עובדת במקום אחר, כל יום נסיבות השאיבה משתנות. לפעמים אני שואבת במטבחון, לפעמים בחדר ישיבות (עם שותפה לחדר), ולפעמים גם בשירותים. זה לא קל, אבל מאוד שווה את זה 🙂

בשאיבה ששיתפתי בקבוצת הפייסבוק של לה לצ’ה, הייתי צריכה לשאוב בשירותים בגלל שהמשרד הוא אופן-ספייס ומלא במצלמות. לפחות בשירותים היה חשמל, אבל בכל מקרה תמיד גם לוקחת איתי סוללות, ובקבוק מים. ככה גם אשרוד שאיבה בשירותים וגם רעידת אדמה.
חייבת לציין שאם לא הקבוצה, לא יודעת להגיד אם הייתי ממשיכה בהנקה, בשאיבות, ובטח שלא הייתי עושה את זה בראש שלם וידע רב על היתרונות העצומים, והעצות הטובות משאר הבנות. אז תודה!

 

טניה אוקראינסקי מספרת:

את הפוסט לציון שנה של הנקה אני מקדישה לחשש “איך אצא לעבודה, איך אשאב כאשר אין לנו חדר מיוחד לזה ולא יתנו לי זמן לזה?!”. למי שלא יודע, אני מורת דרך בישראל, זאת אומרת שהמשרד שלי זה כנסיות, מוזיאונים, מסעדות ושירותים ציבוריים. בנוסף, זאת אומרת שאין לי זמן שמיועד להנקה, אני עם תיירים מהתחלה ועד סוף ההדרכה. וגם אין לי מטבחון עם מקרר.
ובכל זאת – שנה של הנקה. איך הצלחתי?
לפעמים יש באוטובוס מקרר וזה מזל גדול, וכשלא היה, הייתי מגיעה שעה לפני, שואבת טוב-טוב באיזה בית קפה ומתחננת שישמרו לי את החלב עד סוף היום (ח”ח לארומה בממילא בירושלים!). את מה ששאבתי במהלך היום שפכתי, ובדרך חזרה שאבתי עוד. עם הזמן קניתי צידנית טובה ושני קרחומים והסתדרתי עם זה. למדתי לשאוב 100+ מ”ל תוך דקות ספורות. אין בעיר העתיקה של ירושלים שירותים ציבוריים בהם לא שאבתי! למדתי לשאוב באוטובוס, וברכבת בכלל תענוג – שירותים בכל קרון. בדרך כלל התיירים שלי בכלל לא ידעו שאני מניקה. בזמן שהם התפללו בכותל, עשו קניות בשוק, אכלו את קינוח של ארוחת הצהריים – שאבתי עוד מנה.
אני כותבת את הפוסט הזה לא רק בשביל המחמאות וחיזוקים (בטח שגם בשביל זה, אבל לא רק), אלא בשביל כל החוששות – אתן יכולות להמשיך להניק בעבודה, גם אם התנאים שם לא מושלמים. אתן יכולות לצאת לעבוד ולפתח קריירה, במיוחד אם מדובר במשהו שאתן אוהבות.
מאחלת לכולן הרבה חלב והרבה הצלחה!
אם ובנה

טניה אוקראינסקי והבן איתמר. צילום: Slava Sharkova

Save

Save

סיפור ההנקה שלי – אירית לוינגר

במסגרת שבוע ההנקה הבינלאומי לשנת 2016 תחת הסלוגן “אפשרי בריא להניק, לעבוד וללמוד”, אנחנו מפרסמות סיפורי הנקה מעוררי השראה של אמהות אשר משלבות אמהות והנקה עם לימודים או קריירה.

 

FB_IMG_1467741932359

אני אירית לוינגר, בת 37, אמא לארבעה ילדים בגילאים 10, 7, 6 ותינוק בן 3.5 חודשים.

עוד לפני שהתחתנו, החלטנו בן זוגי ואני שהבאת ילדים וגידולם תהיה משימה משותפת של שנינו, תוך תמיכה הדדית, ללא ויתור על קריירה שלי. את שלושת הילדים הראשונים ילדנו תוך הלימודים שלי – את הגדולה, תבל, שהיום עולה לכיתה ו’, ילדנו בסוף התואר הראשון שלי (מדעי החיים); את הבן שלנו תבור – כיום בן 7, ועולה לכיתה ב’, ילדנו בסוף של התואר השני שלי (ה.ביו רפואית), ואת הילדה השלישית, אשכול, כיום בת 6 , ילדנו בשנה הראשונה שלי בדוקטורט (ה.ביוטכנולוגיה).

FB_IMG_1467741789247

עמידה בלחץ הלימודים, ועבודה כמתרגלת באוניברסיטה תוך כדי גידול הילדים התאפשרה בזכות התמיכה המשפחתית, בראש ובראשונה מבעלי וכמעגל תמיכה נוסף – מההורים שלי.

ההנקה של הבכורה שלנו הייתה מלווה בקושי הנגרם מכך שנאלצתי לעבור ניתוח בעין לתיקון היפרדות רשתית, שקרתה שבועיים אחרי הלידה. זה היה השלב שהתחלתי לשאוב והילדה קיבלה חלב שאוב בבקבוק. לצערי, לא היתה לנו באותה התקופה מודעות לנזק שיכול לגרום שילוב כ”כ מוקדם של הנקה והאכלה מבקבוק, ובהמשך נלחמתי על החזרתה של תבל לשד. הנקתי את תבל עד גיל 5 חודשים בשל הקשיים שחוויתי בעקבות הניתוח בעין, שאיבה וחזרה ללימודים.
את תבור ואשכול הצלחתי להניק עד גיל מאוחר יותר (7-8 חודשים).

בתום לימודי הדוקטורט התקבלתי לעבודה בחברת ביוטק, לתחום של פיתוח עיסקי. כעבור שנה בתפקיד קיבלתי קידום והתחלתי לנהל את תחום המכירות של החברה. היה לי ברור שתעמוד בפני משימה לא פשוטה לשלב קריירה תובענית וילד נוסף. למזלי הרב, התברכתי במקום עבודה שיווני, ובבוס שמקדם נשים/אמהות , ולא רואה באמהות מכשול להצלחה בקריירה. לראיה – את הקידום שלי, שכלל העלאה בשכר, קיבלתי אחרי שדיווחתי על ההריון שלי לממונים שלי.

FB_IMG_1467741803812

השילוב של בן זוג תומך ומקום עבודה שעוטף באיכפתיות איפשר לי לעבוד בצורה יעילה וטובה עד יומיים לפני הלידה, ולהמשיך לעבוד מהבית אחרי חופשת הלידה (שהסתיימה בחודש יולי) – עד ספטמבר וכניסת כל הילדים למסגרות.

כחלק מהתפקיד אני נדרשת לנסיעות קצרות לחו”ל. ממש בגמר 14 השבועות של חופשת הלידה הייתי צריכה לטוס לכנס ל4 ימים. בעלי, שהקריירה שלי חשובה בעיניו לא פחות מהנקה רציפה, לקח ימי חופש מהעבודה והצטרף אלי לכנס, יחד עם בנינו התינוק, בכדי לאפשר לי לעבוד ולהביא את לביא אלי להנקות. כרטיס הטיסה של בעלי מומן ע”י מקום העבודה שלי, וזה אומר הרבה על הנכונות שלהם לאפשר לאמהות לשלב קריירה מוצלחת וגידול ילדים.

בילד הרביעי אני נזהרתי שלא לבצע את אותן השגיאות שגרמו להפסקת ההנקה המוקדמת מדי, בעיניי, של שלושת הילדים הגדולים.

ההתחלה הייתה מאתגרת במיוחד, בשל המשקל היחודי שלביא נולד – 5160 גרם, בלידה טבעית מדהימה (כמו כל האחים שלו, רק שהם נולדות במשקלים בין 4- 4.7 ק”ג). כבר על ההתחלה הופעל עלינו לחץ לא מבוטל לתת ללביא תוספת תמ”ל . אני סירבתי. בימים הראשונים לחייו לביא ינק ללא הרף את הקולוסטרום ודאג לעצמו לאספקת החלב העתידית. האחות בטיפת החלב קוראת ללביא בחיוך “שובר העקומות”, לאחר שהגיע למשקל של מעל 8 ק”ג בגיל 3 חודשים, מהנקה בלבד. ההנקה שלו, וההנאה שננינו מקבלים מכך, מהווה בשבילי פיצוי על כל טעויות העבר. אני נותנת לילדים הגדולים חלב שאוב כמשקה בוקר, כמבקשת לפצות אותם על ההנקות הקצרות שלהם, יחסית.

ולביא – רק עכשיו, בחודש הרביעי לחייו, אני מציגה ללביא בזהירות בקבוק עם חלב שאוב, כדי להכין אותו לפעוטון אליו יתחיל ללכת בספטמבר.
את הפעוטון מצאתי קרוב למקום העבודה, כדי שאוכל לצאת ולהניק את לביא באמצע היום. את לביא אני מקווה להניק תקופה ממושכת, מה שבטוח מעבר לגיל שנה.

לסיכום, השילוב המדהים בין הסיפוק מהעבודה והקריירה לבין גידול ילדים בכלל והנקה בפרט, יכול להתאפשר כאשר לאמא יש, בראש ובראשונה, בן זוג מפרגן אשר נושא בעול ההורות בצורה שיוויונית, וגם, עם קצת מזל, יש לה מקום עבודה תומך.

FB_IMG_1467757302549

קישורים:

לקריאה על הנקה וחזרה לעבודה

לקריאה על הנקה בימים ובשבועות ראשונים

לקריאה על האכלה מבקבוק בצורה תומכת הנקה

לקריאה על כמה חלב אם שאוב להשאיר לתינוק

לקריאה על האם כדאי להרגיל לבקבוק מההתחלה

לקריאה על התמודדות עם שביתת הנקה